או: בני נוער מסתכלים על העולם, ולא דרך המסכים, קונספט מדהים:)
סיור שבני הנוער יהנו בו (ואפילו יודו בזה)
לא פשוט למצוא פעילות למתבגרים. אני יודעת שקשה לשכנע את המתבגרים לצאת מהמסכים (או בכלל מהחדר) ולהגיע לסיור גרפיטי. יש לי שניים כאלה בבית, וגם אצלם המילה "סיור" לא בהכרח גורמת להם לצאת מהחדר בדילוגים.
כשהתחלתי להדריך חשבתי שאהנה פחות להדריך בני נוער וילדים, אבל גיליתי שטעיתי. אני אשמע עכשיו כמו מורה (שם של מורה כבר יש לי) אבל הסיפוק גדול. כשמגיעים מבוגרים זה די ברור שהם יתענינו ויהנו. אבל כשמגיעים בני נוער ואני מצליחה לעניין אותם, זה הישג! (אגב, כשזו כתה שלמה אז בכלל). כשהם אומרים בסוף הסיור "תודה, היה מעניין" או "כיף" אני לגמרי מאושרת.
למה לצפות בסיור
פעם אחת הגיעה לסיור משפחה חמודה וכנה, ההורים סיפרו שהעירו את שני בני הנוער שלהם בבוקר יום שבת, בערך בשעה 10:00, לא גילו לאן הולכים, עד הרגע האחרון ממש, בו הם עמדו מולי רדומים והלומי – סלולרי. אבל כמה דקות לתוך הסיור, הם מתעוררים. זה קורה בערך אחרי שאני מספרת את הסיפור האישי שלי ואיך הגעתי להגשים פרויקט אומנות רחוב בקרית המלאכה. זה בערך הסיפור ההיסטורי היחיד אותו אני מספרת. המטרה שלי שהסיור ירגיש כמו חוויה ולא כמו סיור לימודי (חס ושלום).
אני אוהבת ששואלים שאלות, במיוחד שאלות נוקבות. אז יוצא שאנחנו עוברים ליד גרפיטי שמדבר על מגדר, ועל הליכה בזרם, ועל פליטים, ועל המלחמה ועל כדור הארץ. אנחנו מתווכחים האם ציורים שאנחנו פוגשים בדרך הם גרפיטי או ואנדליזם. ומי בכלל מחליט מה זה אמנות? וממה אמני רחוב מתפרנסים בעצם.
פעילות בסוף הסיור
בסוף הסיור, מחכה פעילות למתבגרים. אחרי שראינו הרבה גרפיטי ושמענו את הסיפורים מאחורי הציורים, אני מבקשת מבני המשפחה לבחור לעצמם שם-רחוב, ומסר שאותו יכתבו על הקיר.
אני מבקשת לחשוב שנייה על המסר שלי (ולא, "נויה הגדולה מכולם" בדרך כלל לא קורה בחלק הזה של הסיור). לפעמים כל משתתף כותב מסר נפרד, ולפעמים כל המשפחה יחד. יוצאים דברים מאד מעניינים על הקיר. משפטים מרגשים, לפעמים מצחיקים. הרבה פעמים בדיחות פרטיות של המשפחה שאני לא מבינה אבל הם מתמוגגים ומצטלמים ליד מה שכתבו.
והיתה גם נערה חמודה שבמקום לכתוב משהו על עצמה, בחרה בסוף הסיור לכתוב ביקורת עלי. לא באינסגרם או בגוגל, אלא ככה, על הקיר.
